אני עורכת סרטים כבר קרוב ל - 10 שנים. 10 שנים. זה כל כך הרבה זמן. 10 שנים זה כמעט כל לימודי בית הספר היסודי שכולנו היינו בו. זוכרים כמה זה היה נראה לנו אז? אחרי כל כך הרבה שנים האצבעות מקדימות את המחשבה. בזמן שהידיים מסדרות את התמונות, את הוידאו, את הסאונד, את הפרויקט במחשב, הראש כבר עובד. מנסח ומוחק. בונה סיפור. כותב טקסטים. מחפש מה חסר, מה יכול להשלים. איך להעביר אווירה, צבעים, אסתטיקה ויזואלית.
ביום יום שלי, אני פולשת. אני נכנסת לחיים של משפחות ואנשים, רואה את כל מה שהם בנו ופרקו. בלי סינון ובלי פילטרים. מחליטה מה חשוב מספיק ומה חשוב פחות. בוחרת לספר את הסיפור שלהם כמו שעיניים חיצוניות רוצות לראות אותו. אני אוהבת את מה שאני עושה בעיקר בגלל שאני אוהבת אנשים. במיוחד כשהם בתוך המסך שלי. אני אוהבת את הסיפורים שלהם. בעיקר אני אוהבת צחוק מתגלגל. של תינוקות.
ואז זה מגיע. אחי הקטן, יפתח, מגיע לגיל מצוות.
אנשים חושבים שלערוך סרט למישהו מהמשפחה שלי - זה כמו הדובדבן שבקצפת. וזה נכון. כי כל אירוע חשוב נותן לי סיבה מספיק טובה לעזוב לכמה ימים את העבודה הרגילה והשוטפת ולהיזכר למה אני פה. אני חושבת שאנשים לא זוכים למספיק זמן איכות עם הזיכרונות שלהם ושהשגרה מקשה עלינו מאד למצוא את הפירצות בהן נוכל להגניב הצצה למה שהיינו פעם. למי שהיינו פעם. אני ברת מזל שיש לי את התירוץ לעשות זאת.
יותר מזה, אני ברת מזל כי יש לי יפתח.
יפתח הוא האור של המשפחה שלנו. יפתח הוא הדבק, הוא מה שמחבר בין כל המשתנים. הוא מה שהפך אותנו אחרי הרבה שנים חשוכות למשפחה אחת מוארת. מאוחדת ומקבלת. הוא היה החותמת. זו גם הסיבה שהאירוע שלו ריגש אותי עד דמעות. בכל פעם שהייתי יושבת מול קטעי הוידאו שלנו, רואה אותנו, משפחה צעירה, חדשה, עוד מגששת ולומדת לאהוב אחד את השני בלי חשבון, הייתי מתחילה לדמוע. דווקא כשאני "מפסלת" עם חומרי המשפחה שלי, אני פתאום מגלה כמה קשה לי לבחור. להחליט מה כדאי שייכנס ומה לא. התחלתי להבין שלבחור את הסיפור הנכון מבין עשרות הקלטות שצילמנו את יפתח, הולכת להיות מהמשימות הקשות ביותר שלקחתי על עצמי.
אחרי חודש וחצי של עבודה זה נולד. אלבום וידאו מרתק. שמח ומצחיק, מרגש ואופטימי. אלו אגב, בדיוק המילים שהייתי בוחרת אם הייתי צריכה להגדיר את אחי הקטן. הילד הכי שמח, מצחיק, מרגש ואופטימי בעולם. הסקרן ביותר, החכם מכולם (!!!), הנחוש והעקשן ביותר.
אני רוצה לנצל את הבמה הקטנה שלי, בכדי לאחל לו את החיים המאושרים ביותר שיש, כי עצם הגעתו לעולם שלנו, הפך כמה וכמה מאיתנו למאושרים פי כמה ממה שהיינו קודם. לכן מגיע לו.
אוהבת אותך, אח.
ביום יום שלי, אני פולשת. אני נכנסת לחיים של משפחות ואנשים, רואה את כל מה שהם בנו ופרקו. בלי סינון ובלי פילטרים. מחליטה מה חשוב מספיק ומה חשוב פחות. בוחרת לספר את הסיפור שלהם כמו שעיניים חיצוניות רוצות לראות אותו. אני אוהבת את מה שאני עושה בעיקר בגלל שאני אוהבת אנשים. במיוחד כשהם בתוך המסך שלי. אני אוהבת את הסיפורים שלהם. בעיקר אני אוהבת צחוק מתגלגל. של תינוקות.
ואז זה מגיע. אחי הקטן, יפתח, מגיע לגיל מצוות.
אנשים חושבים שלערוך סרט למישהו מהמשפחה שלי - זה כמו הדובדבן שבקצפת. וזה נכון. כי כל אירוע חשוב נותן לי סיבה מספיק טובה לעזוב לכמה ימים את העבודה הרגילה והשוטפת ולהיזכר למה אני פה. אני חושבת שאנשים לא זוכים למספיק זמן איכות עם הזיכרונות שלהם ושהשגרה מקשה עלינו מאד למצוא את הפירצות בהן נוכל להגניב הצצה למה שהיינו פעם. למי שהיינו פעם. אני ברת מזל שיש לי את התירוץ לעשות זאת.
יותר מזה, אני ברת מזל כי יש לי יפתח.
יפתח הוא האור של המשפחה שלנו. יפתח הוא הדבק, הוא מה שמחבר בין כל המשתנים. הוא מה שהפך אותנו אחרי הרבה שנים חשוכות למשפחה אחת מוארת. מאוחדת ומקבלת. הוא היה החותמת. זו גם הסיבה שהאירוע שלו ריגש אותי עד דמעות. בכל פעם שהייתי יושבת מול קטעי הוידאו שלנו, רואה אותנו, משפחה צעירה, חדשה, עוד מגששת ולומדת לאהוב אחד את השני בלי חשבון, הייתי מתחילה לדמוע. דווקא כשאני "מפסלת" עם חומרי המשפחה שלי, אני פתאום מגלה כמה קשה לי לבחור. להחליט מה כדאי שייכנס ומה לא. התחלתי להבין שלבחור את הסיפור הנכון מבין עשרות הקלטות שצילמנו את יפתח, הולכת להיות מהמשימות הקשות ביותר שלקחתי על עצמי.
אחרי חודש וחצי של עבודה זה נולד. אלבום וידאו מרתק. שמח ומצחיק, מרגש ואופטימי. אלו אגב, בדיוק המילים שהייתי בוחרת אם הייתי צריכה להגדיר את אחי הקטן. הילד הכי שמח, מצחיק, מרגש ואופטימי בעולם. הסקרן ביותר, החכם מכולם (!!!), הנחוש והעקשן ביותר.
אני רוצה לנצל את הבמה הקטנה שלי, בכדי לאחל לו את החיים המאושרים ביותר שיש, כי עצם הגעתו לעולם שלנו, הפך כמה וכמה מאיתנו למאושרים פי כמה ממה שהיינו קודם. לכן מגיע לו.
אוהבת אותך, אח.
